פסק-דין בתיק תא"מ 12090-12-10

עניינה של תובענה זו בחוב כספי בסך 20,632.82 ש"ח אשר לטענת התובעות, חב להם הנתבע בגין דלק שרכש.

טענות התובעות:

התובעות הינן חברות המפעילות, בין היתר, תחנות דלק בכפר דבוריה. בתקופה שמ - 1.1.05 ועד ל- 31.8.05, סיפקו התובעות לנתבע דלק לפי הזמנתו.

בגין הדלק שרכש, ובהתאם לכרטסת ממוינת וחשבוניות המס אשר צורפו לכתב התביעה המתוקן, נותרה לנתבע יתרת חוב בסך של 16,506.82 ש"ח.

לסכום זה יש להוסיף הפרשי ריבית והצמדה מיום 31.8.05 ועד למועד הגשת התביעה בסך 4,126 ש"ח.

טענות הנתבע:

הנתבע מבקש לדחות את התביעה. לדבריו אין הוא יודע מי משתי התובעות הפעילה את תחנת הדלק במועדים הרלוונטיים לתביעה. 

הנתבע מאשר רכישת דלק, אולם מכחיש קיומו של חוב כלשהו.

לדבריו, מעיון בכרטסות שצורפו על ידי התובעות והשוואתן לכרטסות על שמו של מר אחמד נג'אר, אשר צורפו לבקשה לתיקון כתב התביעה, ניתן לראות כי התובעות ביצעו "אלתור" לצורך בניית חוב כנגדו.

דיון והכרעה:

לאחר ששמעתי את הצדדים ושקלתי את טענותיהם ויתר הראיות אשר הוגשו לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל, ואנמק.

אציין בתמצית כי שוכנעתי שהתיקונים שבוצעו בכרטסת התובעת 1 מאפשרים להסתמך עליה, ומשתי הכרטסות משתקפת יתרת חוב אותנטית.  מנגד, מצאתי לדחות את טענת הפירעון שהשמיע הנתבע, משזו לא הוכחה כלל.

כאמור, במסגרת כתב הגנתו לא הכחיש הנתבע את קבלת הדלק מהתובעות אך טען כי שילם תמורתו.

על טענה זו חזר בעדותו:

"ש. אני מבין שאתה מודה שקיבלת את הדלקים ואתה אומר ששילמת את החוב ואתה לא חייב כלום. הבנתי נכון?

ת. נכון.

ש. אני מבין שיש לך טענת פרעתי לחוב. אתה טוען שאתה פרעת את החוב.

ת. כן."

(פרוטוקול הדיון מיום 26.6.12, עמ' 18 שורות 9-13).